כל יום ויום

ובינתיים חלפו להם ימים, וגם שבועות וגם חודשים.

מחוץ למרחב הוירטואלי כ"כ הרבה קרה.

השמש זרחה עלינו כל יום מחדש.

והמציאות שלא נחה לרגע גרמה גם לנו להתקדם ולא להפסיק.

אדמת המדבר הצמאה זכתה לגשמים. אפילו שלג היה אצלינו בירוחם.

הסכר של האגם שלנו גלש גם השנה והנחלים ליטפו את הערוצים מסביבנו. מן אושר כזה שרק אנשי מדבר יכולים להתרגש בו כל-כך.

היה לנו את היכולת לראות את הברכה, ולברך על המתנות שניתנו לנו.

ללמוד להבין שהיופי עוטף אותנו. להעריך אותו. לתת לו לגעת בנו.

להיות קשובים למה שמסביבנו, למי שמסביבנו, לא לתת לזה לחמוק מבין האצבעות

ומתוך זה להבין שאפשר לחלום. לשאוף למעלה. לטפס גבוה. כי כל עוד אנחנו כאן – תמיד אפשר לעשות יותר.

לתת לכוח היצירה שבנו. פשוט לפעום.

בלי תנאי. בכל מקום.

ולגלות עם הפשטות הזאת כל הזמן. כמו ילדים.

וכמו מבוגרים להשתמש בכח שלנו להגשים את החלומות שאנחנו רוקמים. על בית חדש. על ילדים. להודות על הזכות להגשים חיים.

לפני ארבע שנים. בזכות אנשים מקסימים וטובים. התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. הדפתי כל מחשבה שזה יהיה משהו מעבר לזה. נהנתי ליצור, לכתוב, לשתף, מתוך מקום שאני עדיין לא יכולה להסביר אותו עד הסוף. אפילו לעצמי. מתחביב שצבר תאוצה – זה הפך לעיסוק צדדי, ומשם – לעיסוק השני המרכזי בחיי (העיסוק הראשון קשור באיזה אחריות מסויימת שנפלה עלי מאז שהבאנו שלושה בני אדם חדשים לעולם).

מעבר לזה שאני מתפרנסת מזה. אני נהנית ממה שאני עושה. מהמפגש עם אנשים, חומרים, יצירה. מהאתגר שזה מספק לי, מהסיפוק שזה נותן לי.

בבלוג הישן, כבר נהיה המקום צר מלהכיל, או בשפה הטכנית הפשוטה – נגמר מקום האיחסון ולא יכולתי להעלות רשומות עם תמונות יותר. זה הכריח אותי לעבור דירה  ואם כבר, אז לעשות עיצוב פנים מחודש שיתאים למקום בו אני נמצאת. ואם כבר אז להבין מה הצרכים ומה אני רוצה.

והנה עכשיו זו הכתובת החדשה: https://gilgulim.net

ומרווח כאן ונעים. ומרגיש ריח של צבע חדש באוויר ובכל זאת – הכל מרגיש בבית.

אז לקח לזה זמן להתהוות

בין לבין – הרבה עשייה

והתגלגלנו עד לכאן!

ובלי האנשים המקסימים שליוו אותי בדרך – זה לא היה קורה. כמו ששום דבר לא קורה בחיים בלי האנשים המקסימים בדרך…

ובעיקר רציתי להודות להם, לכם. על האמון, על הפירגון, על שאתם איתי בדרך, למשתתפי הסדנאות, לתומכי הסדנאות, למזמיני הסדנאות. למנויים של הבלוג (אתם מוזמנים להירשם גם כאן…), לקוראים של הבלוג, למבקרים,

ולהודות לך, למי שקורא/ת את זה עכשיו.

זה מאוד מוזר להודות באופן וירטואלי, כי את רובם המוחלט של הקוראים אני לא מכירה – אפילו שהם מכירים אותי קצת יותר. ועל-אף זאת מעולם מרחב וירטואלי לא הרגיש לי מוחשי יותר.

תודה!