זה התחיל בזה שלכיסא החמוד והאהוב עלי היה קרע קטנטן בקש.
יש איזה חישוב מתמטי כזה שטוען:
קרע קטן + ילדים קטנים + זמן קצר = חור גדול.
וזה מה שקרה.
מכיוון שככל שעבר הזמן והתעלמתי מזה יותר חזק לא עזר לפתור את זה – החלטתי במקום להסיר את הקש היפה הזה ולהעניק לכסא מושב מרופד – פשוט לשים לו טלאי מלא נוכחות כדי להעצים את אהבתי לרהיטים ישנים, מהוהים ואהובים. לתת לו את הראוי לו. מן צלקת של כבוד כזו.
אז השתשמשתי בחוט שפגט. והתחלתי לעסוק במלאכה שהיא בין אריגה של שתי וערב לרקמה על משטח מחורר.
כך:
והמשכתי עם כל השתי:
ואח"כ עברתי לערב:
כך השלמתי את הטלאי ואת הסופים של החוטים קשרתי בתחתית המושב. לא רואים.
אפשר לשבת. למה אתם עומדים?
כסא יקר ואהוב שלי……………..