הייתי יכולה פשוט לכתוב כאן בדיחה פרטית של נערי ונערות ניינטיז כמוני ולומר "בא לי… שרפרף!" אבל אז הייתי מרגישה כ"כ פאתטית בכך שנמלאתי הומור של זקנים כזה…
אז בואו נגיד שלא אמרתי את זה מעולם ופשוט אני אספר לכם סיפור אישי ובו חשתי צורך עז שיהיה לי שרפרף בסלון. כזה שאפשר להעביר אותו ממקום למקום בעת הצורך. להושיב עליו עוד אורח קרוא או לשים עליו רגליים כאילו הוא הדום.
ביקשתי מעמוס שיבנה לי אחד. סתם מקרשים בלויים – אני כבר אדאג לו. פשוט באמת לא היה לי כח וזמן לבנות כזה בעצמי. משום מה חשבתי שלעמוס דווקא יש כח וזמן. בכל אופן עם כל הרצון הטוב של הבחור לשמח את אישתו היקרה – חלפה לה חצי שנה עד שיום אחד הוא חזר הביתה ובידו – שרפרף!
לא. אל תדאגו לא היה לו כח וזמן לבנות לי אחד, אבל הוא ראה אחד בזבל ומיד חשב עלי. לי זה מספיק טוב כדי לשמר את הזוגיות ביננו.
יש כאלו שהיו אומרים שהשרפרף הזה מכוער כמו הלילה. מזל שאני טיפוס של לילה ובעיניי אלו דווקא שעות די קסומות, כך שכמה כתמים וסדקים ממש לא מפחידים אותי.
בכל אופן לילה או לא, מבין שלל חוטי הטריקו שיש לי בבית (חמישה) בחרתי שלושה (לא באמת בחירה כ"כ קשה)
וסרגתי. במסרגה אחת עבה ושמנמנה.
אז מה אם אני אף פעם לא הייתי בסדנת סריגה ואני לא יודעת לסרוג עיגולים שלמים?
אז מה אם לא הבנתי שום סרטון ביוטיוב שמסביר את זה?
לשרפרף שלי זה היה מספיק!
אנשי הבוקר, נראה אתכם אומרים לי משהו רע על זה….