"אל תעמדו, תתיישבו" זה היה הסלוגן של יריד ההתיישבות בנגב ובגליל שהיה השנה בסוכות.
לייק. אז הרשומה הזו היא סיפורו של כיסא. אפילו של שניים.
אני כבר לא זוכרת למה. חוויתי דכדוך באותו היום. כנראה לא משהו רציני אבל בדרך חזור הבייתה, עברנו ליד פח הזבל.
"עמוס, נראה לי שיש לנו שני כסאות לבית החדש."
עמוס הבין מיד והוסיף את שניהם לדברים שכבר סחב. הוא יודע. זה תמיד יכול לשמח את ליבי.
בחורה פשוטה אני. שני כסאות מהזבל.
הם חיכו עד הרגע האחרון והיגיעו איתנו לירוחם עוד לפני ההובלה, כך:
וככה אפשר יותר להבין במה מדובר:
סליחה על תנאי החשיכה, אבל זה מסביר את עצמו גם כך. כיסא ישן, מהוה, ריפוד מכוער וקרוע, ניכר שעבר שעות רבות זרוק בחצר ולא בבית. מאוד לא נוח כי אין כרית רק ריפוד על גבי אקרילן שכבר נרקב עם השנים.
אותו רציתי.
כבר זמן מה שאני אוספת גרוטאות שוות מהזבל. בשכונה שגרנו בה זרקו דברים שווים ממש. שולחן המחשב שלנו הוא וינטג' יפהפה, אולי אעלה תמונה שלו מתישהו ועוד ועוד.
בהתחלה הברגתי את מושב הכיסא החוצה:
אחר כך שייפתי את השלד מכל הכיוונים:
אחרי ניקיון של השיוף, צבעתי טוב טוב את השלד מכל הכיוונים:
עכשיו, נפרדתי ביגון מהשלדים של הכיסאות ללילה כדי שיתייבשו כמו שצריך והתפניתי לדאוג למושב.
בתור התחלה. הוכרחתי לסלק את הזוועה:
עם מברגה גדולה פשוט הוצאתי את הריפוד הישן שחובר עם סיכות של אקדח סיכות וקרעתי כשלא הצלחתי. אם חשבתי שהמצב זוועה נתבדיתי. הריקבון מתחת היה מזעזע. שימו לב, שיתוף:
אז העץ של המושב עבר ניקיון מסיבי. והלכתי לישון.
למחרת, הכל כבר היה יבש והיה אפשר להתחיל את החלק המהיר והכייפי.
ריפדתי בשלוש שכבות –
1) כרית שקניתי אצל רפד וחתכתי עם מספריים לפי הצורה של המושב
2) אקרילן שאפשר לקנות לפי מטר
3) הבד שבחרתי
כמו שאתם רואים, התמונה צולמה עוד טרם הורדתי את הסיכות. חשוב שתורידו אותם כי זה מפריע לשלב הבא.
אם אתם לא מצליחים, תדפקו אותם עם פטיש כדי שיתיישרו לגובה העץ. זה חשוב.
ובשלב הבא, פשוט מחברים הכל עם אקדח סיכות:
אחרי שהמושב מוכן, מבריגים אותו לשלד הצבוע בדיוק באותם הנקודות שהברגנו אותו החוצה. לוקחים צעד אחורה ומתפעלים:
ועל הדרך כבר ריפדתי כיסא אחר שלנו שעשה הסבה להיות כיסא למטבח גם הוא. השארתי אותו בגוון הטבעי שלו, רק התאמתי את הריפוד לשניים האחרים:
תראו כמה שהם מתרגשים!
חמודים…
וככה הם מתמקמים להם בנוחות במטבח שלנו:
בפינה שם, זו נושקי, הכלבה שלנו, מחפשת שאריות של אורי מארוחת הבוקר.
ואם כבר:
צלחת הקרמיקה היפהפיה הזו נעשתה על-ידי "אסנת", קרמיקאית ממושב בני עטרות, אישתו של חבר. את הקדירה הקטנטנה הזו עשתה תמר.
מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא הדבר הזה:
תראו את מדבקת הנייר הישנה הזו. לכל כיסא יש סיפור. אתם אמנם לא רואים אבל חותמת התאריך על המדבקה מראה שהכיסא הזה הוא משנת 1979! אתם מבינים?!? היה נגר אחד שעמל עליו עוד לפני שנולדתי… אז חוץ מהעובדה שהרהיטים של פעם הרבה יותר עמידים, חזקים ואיכותיים, כל-כך נעצבתי בלב שהם היו יכולים להיזרק באיזה חירייה ולסיים את תפקידם טרם עת.
תבינו שאפילו לא הייתי צריכה לתקן אותם. בדרך כלל לרהיטים ישנים נותנים פה ושם חיזוק פה, הברגה שם, אבל הם שוורים של פעם. אין כסאות כאלה היום.
אז אחרי שיר ההלל הזה, אני אספר לכם שכבר הרבה זמן אני רוצה לפתוח עוד מדור אחד בחנות שלי. כזה של גדולים. יקראו לו 'פיצ'יפקעס לבית' והוא יכלול פריטים חד פעמיים כמו רהיטים משופצים, מנורות שעמוס ואני בונים מחומרים ממוחזרים מא' ועד ת', שטיחים ארוגים ביד וכו' (ינתנו טעימות ברשומות הבאות)
הפואנטה היא לשלב בין מיחזור, איכות ועיצוב מצד אחד ולשמור על מחיר סביר מצד שני. אמנם שעות העבודה יתומחרו וגם החומרים הנלווים אבל אני מאמינה שעדיין זה יהיה זול משמעותית מעבודות יד של מעצבים בשוק.
בהצלחה לנו. מבטיחה עוד טעימות.