זה קרה ביום גשום. אחד הימים הגשומים הראשונים של החורף הזה.
בשעה שתיים בערך אמא הלכה לאסוף את אבא מוקדם מן העבודה. כי היו לה צירים. ואז. פתאום. פסקו הצירים. אז אמא הציעה, שאם כבר היא הוציאה את אבא מוקדם מהעבודה, אז בוא נעשה יום כייף. ואמא ואבא הלכו לראות שטפונות (כי ככה זה כשגרים בירוחם, אריאל)
אחרי שאמא ואבא חזו בגאיות המדבר הופכים לנחלים זורמים, הם הוציאו את האחים שלך מהגנים.
ומכיוון שהיה זה יום גשום, אחד מן הימים הגשומים הראשונים של החורף. ומכיוון שכבר הייתה עליצות באוויר. אמא ציידה את שלושת המוסקטרים במעילים ומגפיים לקבל את פני החורף. אמא לא יכלה לעמוד מנגד ויצאה חמושה במצלמה לתעד את רגעי הגיל והחדווה.
אבא (שהיה קצת לחוץ) שאל בפעם המיליון: " נו מיטל, יש משהו?" ואמא שהייתה מאוד עסוקה עם המצלמה ענתה שיכול להיות שכדאי כבר ללכת לבית-חולים, והמשיכה לצלם.
מזל שאבא הוא אדם מעשי,
ותוך חמש דקות היו כבר תיקים ארוזים לילדים ולהורים והיינו באוטו, אם לא כך, אמא הייתה יכולה להמשיך לקפץ בשלוליות (כי כזו היא אמא לפעמים, יש לה היגיון משלה), והייתה יכולה להיות לך לידת מים בטבע.
לא נאריך בדברים, כי זה היה די מהיר, רק נגיד שאבא כמעט יילד את אמא בדרך, ובסוף לשמחתינו, יצאת אחרי שבע דקות בחדר לידה בסורוקה.
אין עליך, אריאל, היית מדהימה! וגם אני. וגם אבא. וגם המיילדת סימה שלא ממש יצא לנו להיות איתה הרבה, אבל היא טבעה את המשפט שיסמל את בואך לעולם :
"רגע, תני לי שים כפפות!!"
ברוכה הבאה למשפחתינו חיים חדשים ומופלאים.
יצירת המופת שרקם אלוהים פרט לפרט בכבודו ובעצמו בתוך הבטן שלי.
את כבר בת חודשיים וכל יום פה הוא גדוש ועמוס. האחים שלך דואגים שלא יהיה לך רגע דל.
(הנה ההזמנה לזבד הבת של אריאל:)
אנחנו מאוד אוהבים אותך, קטנטונת, ומודים לך שבאת אלינו. ומודים לאלוהים שהביא אותך אלינו. ובכלל – מודים לו על הכל!
תודה!!!
שנזכה לגדל אותך לתורה, חופה ומעשים טובים, יפה שלנו.
