בעיה קשה, שאני מתמודדת אתה בגבורה היא קירות לבנים. יש משהו בקירות לבנים ששודד לי את החמימיות של הבית, משטיח לי את המראה וחוסם לי את הנשמה. משהו בשמש הישראלית שמחזירה את האור מהלבן לבן הזה לא מסתדר לי. אנחנו אוהבים לצבוע את הקירות שיהיו קצת פחות לבנים. בבית הנוכחי שאנחנו שוכרים, אמרנו: לא עוד! לא צובעים עוד, תולים, משקיעים וקונים רהיטים חדשים שיתאימו במיוחד לפינה הזאת והזאת. זה זמני ואנחנו בשלים כבר לעבור לבית משלנו (רק שנמצא אותו כבר…), בקיצור. אנחנו ישראלים.
אבל קירות לבנים זה מדכא, מצב זמני זה מדכא ודיכאון זה מדכא ולכן לפחות את המינימום נעשה כדי שבבית שלנו נרגיש בבית.
אז הקיר בסלון היה ערום הרבה זמן. לבן. התמונה מהבית השכור שעבר לא התאימה כי הקיר קטן יותר, נמוך יותר ועשוי מגבס שלא יצליח לשאת את המשקל הכבד שלה.
אז צריך להיות יצירתיים במיוחד. אלה חומרי הגלם:
והנה מתחילים בעבודה. משטיחים אותם:
גוזרים כל גליל לארבע טבעות שטוחות:
עם מהדק סיכות מחילים לשדך ביניהם למשפחה אחת של פרח פנימי:
וכך ממשיכים ןמוסיפים עוד "עלי כותרת" עם מהדק הסיכות מסביב, ועוד, ועוד…
את היצירה המוגמרת ריססתי בספריי צבע לבן וכשהתייבש הפכתי, ובנקודות מסויימות ריססתי קלות בשלושה צבעים נבחרים נוספים:
עם שני מסמרים שכבר היו עלי הקיר פשוט תליתי:
עם השמש שנכנסת מהחלון ביום והספוטים שמאירים מעל בלילה זה יוצר משחקי אור וצל מעניינים. ודווקא מוסיף עניין.
והסלון נראה לי קצת פחות מדכא.
יש משהו שעדיין קצת מוזר לי בזה שגלילי נייר טואלט מעטרים את קירות סלוני, אבל לפעמים גם מוזר זה כייף. וזה הופך גם את הזמניות לקצת כייפית יותר.
ומה עם הכרית המהממת שבאמצע הספה ליד נושקי הכלבה שלנו?
זה כבר ברשומה הבאה…