אז האמת שזה בכלל לא קדרות הפעם. רק נראה כמו. אבל זה עם חבל!
בסוף החורף לקחתי גרעין אבוקדו, נעצתי קיסמים והנבטתי במים.
הוא אירח לי חברה על שיש המטבח אבל לא ממש התפתח. כך חשבתי אבל לא ידעתי מה מתרחש אצלו בפנים. לאחר כמה בערך חודשיים (!!!) ללא סימן חיים אבל גם לא סימני מוות פתאום הוא נבקע. ניצן קטן יצא משם ורחרח את העולם ולאחר כמה שבועות הוא החל לצמוח ולצמוח. בקצב כל-כך מהיר עד שאני בטוחה שאם היה לי זמן לשבת לידו כמה דקות תמימות הייתי ממש יכולה לראות אותו גדל.
בסוף של סוף-שבוע אחד כשחזרנו הבייתה לאחר היעדרות ציפתה לנו הפתעה גדולה ביותר. כשלא היינו הוא צמח לו בשמונה סנטימטרים לפחות, תוך יומיים!
הייתה שמחה גדולה בבית ועמוס אמר: "יום אחד הוא עוד יעשה לנו צל".
אז בהחלט הגיע הזמן לעבור עוד פרק בחיים, אבוקדו קטן שלי. וכך לרשימת המטלות נכנסה עוד משימה – להעביר אותו לעציץ עם אדמה.
מכיוון שהשנה הבעל"ט היא שנת שמיטה ואנחנו לא מפריעים לאדמה לנוח, לא יכולתי לשים אותו בחוץ והייתי צריכה לפנות לו מקום מואר בבית כדי שישהה במחיצתינו עוד קצת.
לצורך כך הכנתי אותו נפשית (את האבוקדו) ולקחתי עציץ פלסטיק ישן מהמחסן:
השתמשתי בחבל טבעי (סוף סוף מצאתי, תודה שגית):
והתחלתי ללפף ולהדביק עם דבק חם:
וללפף עוד ועוד:
וגם את החלק העליון לא שכחתי:
וככה הוא נראה בסוף:
עכשיו מילאתי את העציץ בתערובת של חול וקומפוסט. שתלתי אחר כבוד את האבוקדו. הנחתי על צלחת והשקיתי.
הוא מצא את משכנו החדש במדף בסלון ליד הפרחים של שבת ושאר הפיצ'יפקעס שלי.
כל שנותר לי לעשות הוא ללטף, להשקות ולאחל שנבואתו של הנביא עמוס תתגשם.
שנת שמיטה מוצלחת לארץ ולנו.
שנה טובה!